לא רק ישראלים, אלא גם ידידינו באזור הופתעו בבוקר יום שלישי מעלייתו של איתמר בן גביר להר הבית. פקידים בכירים וקציני ביטחון ברבת עמון, בקהיר, ברבאט ובאבו דאבי, האחראים למגע היומיומי עם ישראל, נתקפו מבוכה. יומיים מלאו לממשלה הזו, וכבר הנחיתה עליהם פצצה. בן גביר, לתפיסתם, איננו אדם פרטי כשהיה, אלא חבר בקבינט השרים וראש מפלגה בקואליציה. אם זו מדיניות הממשלה החדשה, להראות מי כאן בעל הבית, אזי ימים קשים עומדים בפניהם.

בזו אחר זו הגיבו ממשלות אלה בגינוי מאופק. מצרים אף בררה היטב את מילותיה, ובמקום להגיד שהיא מגנה, הביעה צער. הזדמנות שנייה לא תהיה, הסביר לי השבוע דיפלומט זר הבקיא היטב בענייני ישראל והערבים. המשטרים הכילו את המשבר, וכך גם חמאס, אבל במצב העניינים של היום, הם לא היחידים שקובעים סדר יום אזורי. תאר לך, הוא אמר, שאזרח פלסטיני היה יוצא ודוקר או דורס כמה ישראלים. מה כבר יוכלו המשטרים לעשות. הר הבית זה מרעום, הוא אמר, אתם משחקים באש.

מכל בירה ערבית המצויה ביחסים עם ישראל, הופנו לירושלים שאלות. לאן הולכת ממשלת נתניהו. נכון שיש יחסים אסטרטגיים, וישראל היא מעצמה אזורית, ולערבים יש הרבה מה לאבד אם יתרחקו ממנה. אבל מול אל־אקצה הם חסרי אונים. אם זה יגיע לקצה, והם יצטרכו לבחור בין אל־אקצה ליחסים עם ישראל, הם עלולים לקבל החלטות שיפגעו ביחסים. לא בגלל חשיבות המתחם הקדוש, כמו בשל הסכנה שנשקפת להם ממנו.

גורם בקיא באחת ממדינות האזור תיאר באוזניי כיצד הדברים נראים מהצד שלהם. כאשר ישראל מכבידה את ידה בהר הבית, הרחוב הערבי מתחיל לתסוס במחאה. לפעמים, תלוי במתרחש, הוא אינו זקוק לחמאס שיחממו אותו, אלא מגיב בעצמו. אל מי מפנים ההמונים את זעמם המיידי? למשטר עצמו. ישראל מחזיקה למעשה במרעום שעלול להצית בירות ערביות הרחק ממנה. על כן, כל מופע מהסוג הזה, כמו ביקור בן גביר בהר הבית השבוע, נחווה אצל המשטרים הללו כפגיעה ישראלית בביטחון הלאומי שלהם.

לפני חודשיים ציינה ישראל מלאות 28 שנים להסכם השלום עם ירדן. בעוד חודשיים ימלאו 44 שנים להסכם עם מצרים. במהלך דצמבר נערכו בתל אביב שני נשפים: שגריר בחריין בישראל, ח'אלד אל־ג'לאהמה, חגג בפאר רב את היום הלאומי של הממלכה, ועמיתו מאיחוד האמירויות, מוחמד אל־חאג'ה, ציין ברוב עַם את יומה הלאומי של ארצו. בן גביר הגיע לחגוג איתו. נתניהו גם. לבחריינים שלח נתניהו ברכה מוקלטת, שבה הודה כי הופתע עד להיכן הגיעו היחסים בשנתיים מאז נוסדו. לא רק שהערבים אינם מסתירים את היחסים, הם רוצים עוד.

אותו גורם הזכיר את הסכמי אברהם והזכיר כי הם עלולים להיפגע אם הר הבית יתלקח. אחר כך הוא השתומם: כיצד מצפה הממשלה הזו לכונן שלום עם ריאד, כשהיא פוגעת באל־אקצה? הרי האופציה הסעודית תיסגר. וכולנו מסכימים, הוא אמר, שאתם ריבוניים בהר הבית. מדוע צריך שוב ושוב להראות את זה?

יונים וציפורים יפות

בימים האחרונים שוברים את ראשם ידידינו הערבים בניסיון להבין מה ניסה נתניהו לסמן בהיתר שנתן לבן גביר לעלות להר הבית, ומי מנהל את מי. נתניהו את בן גביר או להפך. הם לא מצליחים לקבל תשובה מוסמכת. בסוגיה זו, נתניהו שהכירו הפך עבורם חידה.

פניות שהגיעו לירושלים בחודשיים האחרונים, מאז ניצחון הליכוד בבחירות, נענו במסרי הרגעה. אל תדאגו, הבטיחו ראש הממשלה המיועד ואנשיו, הסטטוס קוו יישמר. הסטטוס קוו, למי ששכח, אומר כי מתחם אל־אקצה הוא הקדש מוסלמי, וליהודים שמור מתחם הכותל. יהודי רשאי לעלות להר כתייר, ואסור שיקיים בו פולחן דתי. נכון, שרי ממשלה עלו בעבר להר הבית, אבל בן גביר, בתודעה הערבית, איננו רק שר. הוא מייצגו של זרם מיליטנטי, שרואה בהר הבית שטח קדוש ליהודים. עלייתו השבוע מחקה בעיניהם את מסרי ההרגעה, והחליפה אותם בסימני שאלה. "אתמול נתניהו אמר שהוא לא מוכן להצטלם עם בן גביר, עכשיו הוא נותן לו את המפתחות", הסביר לי מכר ירדני הבקיא היטב ביחסי שתי המדינות.

הימים רגישים במדינות האזור גם בגלל המצב הכלכלי. במצרים המצב רעוע במיוחד. עד כמה הוא כזה תלמד הבשורה האחרונה שהגיעה מקהיר. שני בנקים הציעו שלשום למשקיעים זרים ריבית של 25% לשנה על הפקדותיהם. לפי קצב האינפלציה הצפוי, הבנקים עוד ירוויחו מהעסקה. בנובמבר עלה קילוגרם עוף במצרים 30 לירות. מאז טיפס ל־55. כל פקיד זוטר במדינות הללו מודע לקשר בין המצב הכלכלי ליציבות המשטר. האפשרות כי נוסף לזה יוצת הפתיל הדתי, מוסיפה משקולת לחרדותיהם של השליטים. הפתיל שמור בידי ישראל, ועל כן הם מצפים ממנה להרגיע ולא לעורר התלקחות.

צבי פוגל, חבר כנסת במפלגתו של בן גביר, התראיין השבוע בגלי צה"ל והציע פתרון קבע לבעיה הפלסטינית. "אנחנו כל פעם נותנים מכה קלה, בואו נעשה את זה פעם אחת טוב. סיכולים ממוקדים. בכל יום בין 50 למאה בג'יהאד ובחמאס יחזירו את נשמתם לבורא", אמר פוגל. חשוב להפגין עוצמה, הסביר הח"כ, והביע אף תמיכה בחיסולים של דורשי רעה מקרב החברה הערבית. "הם יניפו דגל לבן, יקבלו את התנאים שלנו לדו־קיום ויהיה פה שקט 50 שנה", הבטיח. "זו תהיה המלחמה האחרונה, ואחריה נוכל לשבת ולגדל יונים ושאר ציפורים יפות".

גם עבד אלבארי עטואן, עיתונאי פלסטיני שיושב בלונדון, העלה בפני מלך עבדאללה השני יוזמה לניהול הסכסוך. אתה שומר על גבול ישראל, כתב עטואן, הגבול הארוך ביותר שלהם, והם כל הזמן מאתגרים אותך ואפילו לא אומרים תודה. אם ככה, הגיע הזמן לדלל כוחות.

ביום שבו עלה בן גביר להר הבית, מת ברבת עמון עבד אלסלאם אל־מג'אלי. ב־1994, זמן החתימה על הסכם השלום עם ישראל, עמד מג'אלי בראש צוות השיחות הירדני. הוא הלך לעולמו בגיל 97, נערץ ואהוד על ירדנים רבים, סמל לתקופה יציבה שהייתה ואיננה. הוא היה פטריוט, נזכר ידידו הישראלי, אליקים רובינשטיין, והוסיף כי הכבוד ההדדי ששרר ביניהם תרם רבות להשגת ההסכם. "שלום הוא כמו צמח", אמר שופט העליון בדימוס, "לא מספיק לשתול אותו. צריך גם לטפח אחר כך".

הימים הללו אומנם אינם ימי מלחמה, אבל הם בהחלט לא ימי שלום. פקיד מצרי אמר השבוע לעמיתו הישראלי כי ממשלת ישראל משחקת באש, אם בכוונתה להתיר לבן גביר לעלות להר הבית מעתה דרך קבע. "למתיחות מרצועת עזה יש פתרון. עם חמאס אפשר להתמודד", הוא ציין. "עם אל־אקצה, במצב שבו הרשות חלשה ובגדה המתיחות כזו גבוהה, אף אחד לא יודע איזה פתרון להציע".

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל